לוד - סנטר (אחזקה וניהול) 1992 בע"מ נ' עיריית לוד

פסק דין

בפניי עתירה מנהלית המופנית כנגד שומות הארנונה שהושתו על העותרת בשנים 1993-2009 ע"י המשיבה (להלן גם: "העירייה"). במסגרת העתירה ניתן צו ביניים שהורה על הקפאת הליכי הגביה המנהליים עד להכרעה בה (החלטת כבוד השופטת א' קובו מיום 26.5.2010).

לאחר הגשת כתבי הטענות בעתירה, נפגשו הצדדים מספר פעמים על מנת לנסות ולפתור את המחלוקת שביניהם מחוץ לכותלי בית המשפט והעותרת אף שילמה למשיבה סכום של כ-100,000 ₪ כסכום שאינו שנוי במחלוקת. אולם, לאחר שהצדדים לא השכילו להגיע לפתרון המחלוקת, הוריתי על הגשת סיכומים, ולא נותר מנוס אלא ליתן פסק דין בעתירה.

1. העובדות הנדרשות לעניין

העותרת הינה חברת ניהול המנהלת נכס הממוקם בשדרות הציונות 1 בלוד. הנכס משמש כקניון "לוד סנטר" (להלן: "הנכס" או "הקניון") ואליו צמוד חניון תת קרקעי מקורה וללא תשלום. החניון משמש את באי הקניון ופתוח לציבור הרחב (להלן: "החניון").

המחלוקת בין הצדדים הינה בגין שומות ארנונה שהושתו על העותרת, וכן בגין חוקיות צווי הטלת הארנונה של המשיבה, הן בגין הנכס והן בגין החניון.

העותרת טוענת כי פנתה בעתירה לבית המשפט לאחר סדרה של עיקולים שהטילה עליה המשיבה בחודש פברואר 2010, למרות שהגישה השגות ועררים בגין שנות הכספים 2008-2009. עררים אלו טרם הוכרעו בוועדת הערר. בשנות הכספים שלפני כן (2007 ולפניה), העותרת טוענת כי פעלה בהתאם להבטחה שניתנה לה ע"י ראש העיר דאז, מר בני רגב, לפיה לא תחויב בארנונה בגין החניון. המשיבה טוענת, כי העותרת טרם הסדירה חובות ארנונה משנת 1993 וכי לאורך השנים הטילה המשיבה עיקולים ונקטה בהליכי גבייה רבים נגדה. עוד טוענת המשיבה כי לא ניתנה כל התחייבות או הבטחה לפטור את העותרת מארנונה בגין החניון ולחילופין, ככל שניתנה כזו, אין לה תוקף שכן היא מנוגדת לדין (ועוד על כך, בהמשך).

בנוסף, מלינה העותרת נגד חוקיות צווי הארנונה שהטילה עליה המשיבה, שכן לטענתה הינם מנוגדים לתקנות ההסדרים ולדיני ההקפאה. כמו כן, העותרת טוענת כי חלק מהחיובים שהושתו עליה ע"י המשיבה התיישנו זה מכבר, וכי היטלים נוספים בגין מים וביוב, אגרת שמירה והוצאות גבייה הושתו עליה שלא כדין ודינם להתבטל. בנוסף, טוענת העותרת כי יש להורות על ביטול, או לכל הפחות הפחתת הריביות שהושתו עליה בגין האיחורים בתשלום.

מנגד טוענת המשיבה כי העותרת השתהתה בהגשת העתירה באופן ניכר וכי התנהלותה לוקה בחוסר תום לב ובחוסר ניקיון כפיים. כן טוענת המשיבה, כי חלק מהחובות לא התיישנו, זאת בגין נקיטת הליכי הגבייה ועיקולים שהטילה על העותרת אשר עצרו את מירוץ ההתיישנות. בנוסף טוענת המשיבה, כי יתר התשלומים שהשיתה על העותרת בגין מים וביוב, אגרת שמירה והוצאות גבייה היו כדין ואין להפחית את הריבית הנדרשת, לא כל שכן לבטלה.

מאחר ואין טיעוני הצדדים עשויים מקשה אחת, אדרש לעיקרם, כל טיעון בנפרד.

בכתבי הטענות הועלו מספר טענות מקדמיות על ידי הצדדים:

2. חובות שהתיישנו

טענתה המקדמית של העותרת היא כי חלק מיתרות החוב אותן מבקשת המשיבה לגבות התיישנו זה מכבר. מדובר בסכום של כ-670,000 ₪ אשר כולל חוב שעילתו נולדה לפני למעלה מ-7 שנים. הלכה היא, כי כל הליכי גבייה שננקטו ביחס לחובות אשר עילתם נולדה למעלה משבע שנים הינה מנוגדים לחוק ההתיישנות ודינם להתבטל.

בתגובה טוענת המשיבה כי סך החיובים הכולל עבור הנכס שנוצרו לפני למעלה ל-7 שנים מסתכם בסך של 681,945 ₪. המשיבה טוענת כי חיובים אלו לא התיישנו שכן לאורך השנים מאז הוטלו, נקטה המשיבה בהליכים מנהליים לגבייתם. המשיבה ביצעה עיקול ברישום עוד ביולי 1998, עיקולים בפועל בשנת 2001 ונקטה בהליכי הוצל"פ בשנת 2005. משצעדים אלו לא הניעו את העותרת להסדיר החיובים – הטילה המשיבה עשרות עיקולים בשנים 2005-2010 על חשבונות הבנק של העותרת, ביצעה עיקולים ברישום ועיקלה מיטלטלין השייכים לעותרת. לכן, מעולם לא נוצר פרק זמן העולה על 7 שנים במהלכו לא פעלה המשיבה לגביית החוב. המשיבה טוענת כי ההלכה הפסוקה קובעת, כי נקיטת הליכי גבייה מנהליים עוצרת את מרוץ ההתיישנות ביחס לחובות נשוא ההליכים.

אשר לטענת המשיבה כי נקטה בהליכי גבייה, טוענת העותרת כי הדו"ח אותו הציגה המשיבה לבית המשפט מהווה מסמך פנימי של המשיבה והינו מוכחש ע"י העותרת. העותרת מעולם לא קיבלה התראות בגין ההליכים, אשר לכאורה מפורטים בדו"ח, וטוענת להיעדר כוחו הראייתי. בטענתה אשר לכוחו הראייתי של הדו"ח מסתמכת העותרת על פסק דינה של כב' השופטת אסתר שטמר בעת"מ 27008-12-10 אהרונסון נ' עיריית לוד [פורסם בנבו, ניתן ביום 5.4.2011] (להלן: "עניין אהרונסון").

מקובלת עליי טענת העותרת כי החובות נשוא שנות הכספים 2002-1993 (כולל) התיישנו. לאחר פסיקות סותרות בנושא טענת ההתיישנות המועלית בהליך גבייה במישור המנהלי הוכרע הדבר בבית המשפט העליון בפרשת נסייר (רע"א 187/05 נעמה נסייר נ' עיריית נצרת עילית [פורסם בנבו, ניתן ביום 20.6.2010]) שם נקבע כי נישום אשר הרשות מפעילה כלפיו הליך גבייה מנהלי רשאי להתגונן בטענה שחוב המס התיישן. טענת התיישנות זו נותרת טענת הגנה, הגם שאופן השמעתה הוא על דרך יזימת הליך – ובענייננו, הגשת עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים.

כבר נקבע כי החיוב בארנונה נוצר מידי שנה באופן נפרד באמצעות צווי הארנונה של המשיבה, ומשחלפו למעלה משבע שנים מיום "לידת התובענה" (סעיף 6 לחוק ההתיישנות, תשי"ח 1958) בשנת מס מסוימת, עד ליום הגשתה (סעיף 5 לחוק ההתיישנות), התיישנה התובענה לעניינה של אותה שנת מס. (ראה לעניין זה: ע"א 10977/03 דור אנרגיה 1988 בע"מ נ' עיריית בני ברק (פורסם בנבו, ניתן ביום 30.8.2006); ת"א (י-ם) 1114/99 שוקרון ואח' נ עיריית ירושלים (לא פורסם) (הנשיא זיילר); בש"א 431/08 (י-ם) עירית ירושלים נ' רשות השידור (לא פורסם)).

איני מקבלת את טענת המשיבה כי נקטה בהליכי גבייה שעצרו את מרוץ ההתיישנות. המשיבה טענה כי ביצעה בשנת 1998 עיקול ברישום, בשנת 2001 ובשנת 2005. להוכחת טענתה צירפה המשיבה דו"ח פנימי שלה, המוכחש ע"י העותרת. היה על המשיבה להציג ראיה ממשית, אם רצונה להסתמך על פעולה שביצעה, ואין היא יכולה להסתמך על דו"ח פנימי, מוכחש, שאין לו כל תיעוד חיצוני. פעולות עיקול בבנקים, בוודאי מותירות עקבות כתובים אם בוצעו. (ראה "עניין אהרונסון" לעיל וגם: עת"מ (מחוזי מרכז) 4459-07-10 דהוד חנחן נ' עירית לוד (לא פורסם, 12.10.2010), ועת"מ (מחוזי חיפה) 731/08 דן שפריר נ' עיריית חדרה (לא פורסם, 30.1.2011)). מה גם, שהמשיבה לראשונה הציגה פעולת גבייה כלשהי, הגם שהיא מתוארת בדו"ח פנימי, המוכחש, לראשונה בשנת 1998, כאשר החובות הנטענים על ידה הינם החל משנת 1993. גם נקיטת הפעולות המאוחרת יותר הינה בהפרש של 3 שנים לאחר מכן – בשנת 2001, ולכן נדמה גם שהמשיבה לא פעלה ללא לאות על מנת לגבות את החובות דנן. לאור האמור, ובהעדר תיעוד חיצוני בדבר פעולות עיקול אני קובעת כי המשיבה לא הוכיחה כי אכן ננקטו פעולות גבייה בתקופת שבע השנים שקדמו לבקשת העותרת, ומשום כך יש לקבוע כי דרישות המשיבה בקשר לשנים 2002-1993 (כולל) התיישנה.

3. שיהוי

טענה מקדמית של המשיבה היא, כי עתירתה של העותרת לוקה בשיהוי ניכר שכן העותרת ידעה על קיומם של חיובי הארנונה נשוא העתירה שנים רבות לפני שבחרה לפנות לבית משפט זה. על אף ידיעתה, לא הסדירה העותרת במשך השנים את חובותיה שהוטלו עליה כדין. לטענת המשיבה, החל מהמועד בו החלה העותרת להחזיק בנכס, משנת 1993, ועד למועד הגשת העתירה – שילמה העותרת סך של 113,269.5 ₪ בלבד, מתוך חיוב שנתי בסך של כ-290,000 ₪. אשר לשטח החניון, בו חויבה העותרת בארנונה מיום 1.2.2005 (וזאת לטענת המשיבה על יסוד הודעה על שינוי מחזיקים שנמסרה לעירייה ע"י בעלי הקניון) – לא שילמה העותרת כל תשלום. בשל אי הסדרת חיוביה של העותרת כאמור, נקטה המשיבה לאורך השנים בהליכי גבייה שונים, כאמור. בד בבד, המשיכה המשיבה לאורך השנים לשגר לעותרת באופן שוטף שומות ארנונה שנתיות. אולם, אך בפברואר 2010 בחרה העותרת להגיש עתירתה. אמנם העותרת הגישה השגות ועררים החל משנת הכספים 2008 ובעקבותיה, ברם, השגות ועררים אלו לוקים בשיהוי וממילא נוגעים לשנות הכספים בהן הוגשו. משכך, אין בהם כדי לרפא את השיהוי הניכר בו לוקה העתירה. רק מטעם זה לטענת המשיבה על העתירה להידחות על הסף.